פסקי דין בתעבורה

 

 

בית המשפט     

 

            

 

תמרור עצור חייב להיות מוצב בשכל ולפי ההנחיות
 
תיק עפ"ת 50253-04-17 בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים בפני כבוד השופט  יחיאל ליפשיץ.
 
פסק הדין ניתן ב-26 יוני 2017, ולפיו התקבל ערעור על הכרעת דין בבית משפט לתעבורה במסגרתה המערער הורשע בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור". נקבע כי המערער הרים את הנטל להראות ש"התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".
 
בתאריך 24.10.15 בשעות הערב נהג המערער ברכבו בשדרות ההסתדרות 78 בחיפה ולא ציית לתמרור "עצור" (302) בכך שלא עצר את רכבו לפני קו עצירה, וזאת בניגוד לתקנה 22(א)ו 64 (ד) לתקנות התעבורה. 
המקום הינו כביש חיפה עכו; כיוון הנסיעה צפון; והאזור הרלוונטי הינו מול קניון "לב המפרץ". במקביל לכביש חיפה עכו נמצא כביש שירות ובו נסע המערער. מדובר בכביש שירות שבנקודות מסוימות – שאחת מהן הינה בסמוך לשלטי העצור שיתוארו להלן – רכבים יכולים לפנות אליו מהכביש הראשי (כביש חיפה עכו).
לפי הצילומים והראיות שהוצגו בפני בית המשפט, בצד שמאל של הדרך הוצבו שני תמרורים על גבי עמוד - הראשון תמרור "עצור" (302) ומתחתיו תמרור "איסור פניה שמאלה" (429). בסמוך ובניצב לשני התמרורים לעיל סומן קו עצירה על גבי הכביש  - הוא קו העצירה שצוין בכתב האישום שלפניו לא עצר המערער.
בצד ימין של הדרך – כ 6 מטרים לאחר העמוד בצד שמאל – על גבי עמוד חשמל הוצבו שני תמרורים נוספים, זהים לשני התמרורים הקודמים, קרי – תמרור "עצור" ותמרור "איסור פניה שמאלה".
אין חולק כי המערער לא עצר לפני קו העצירה ואף לא עצר בסמוך לתמרור ה"עצור" הימני.
 
התקנות שאותן על פי הנטען לא מילא המערער:
תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה שכותרתה "ציות לתמרורים": "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".
תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה שכותרתה "רכב המתקרב או נכנס לצומת או דרך": "נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה - לפני קו העצירה, וייתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר". 
 
טענות המערער:
עיקר טענות המערער כוונו כנגד אופן הצבת התמרורים. שניהם יחדיו וכל אחד לחוד.
ראשית, נטען כי הצבת שני תמרורי ה"עצור" הייתה בניגוד לכללי הצבת זוג תמרורים בשני צדי הדרך. בהקשר זה הפנה המערער לסעיף 10 (ב) ב"תקנות והנחיות להצבת תמרורים" הקובע כי: "כאשר מוצבים שני תמרורים זהים בשני צדי הכביש עליהם להיות מקבילים ביניהם. במקרים לחוצים ניתן לאפשר סטייה/הסטה ביניהם עד לכ-2.0 מ' לכל צד, הסטה גדולה יותר עלולה להתקבל ע"י הנהג כתמרורים בעלי מסרים נפרדים". נטען בהקשר זה, כי בזירת האירוע המרחק (בניצב) בין שני תמרורי ה"עצור" הינו כ 6 מטרים, פי 3 מהמותר, וזאת כפי שניתן לראות בבירור בתצלום כי התמרור ה"עצור" הימני הוצב כ 6 מטרים לאחר קו העצירה המסומן בסמוך ובניצב לתמרור ה"עצור" השמאלי.
שנית, נטען כי תמרור ה"עצור" השמאלי אינו רלוונטי לנהגים הנוסעים בכביש השירות ושאינם מתכוונים לפנות שמאלה אלא נוסעים ישר כפי שנהג המערער. עוד הפנה המערער לסיפא להגדרת תמרור 302 בלוח התמרורים ולפיה: "במקום שלפניו הוצג התמרור ולכל הנתיבים בכביש. הוצב התמרור בצד שמאל של הכביש כוחו יפה לגבי הפניה שמאלה ולגבי פניית פרסה לשמאל בלבד". משמע, נטען שתמרור זה כלל לא היה רלוונטי למערער שהמשיך בנסיעה ישר ולא פנה שמאלה. 
שלישית, נטען כי תמרור ה"עצור" הימני הוצב בניגוד לתקנה 64 (ד) לעיל. כאמור, התקנה קובעת כי "נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה - לפני קו העצירה, וייתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר". בהקשר זה נטען כי התמרור הימני הוצב אחרי הצומת (ולכל הפחות באמצע הצומת) וכ-6 מטרים לאחר קו העצירה. לכן, טען המערער שלא עבר על הוראת תקנה 64(א) לעיל. עוד נטען, שלא ניתן לפרש את ה"צומת" כקו המחבר בין שני תמרורי העצור (באלכסון לכיוון הנסיעה) משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת המונח "צומת" בתקנות התעבורה ("צומת" – "השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר והמוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים או על ידי הארכתם המדומה"). עוד נטען בהקשר זה, כי עצירת הרכב לפני ה"צומת" המדומה לעיל עשויה ליצור מצב בו הרכב שעוצר יפריע לרכבים הנוסעים בכביש הראשי ומבקשים לפנות ימינה לכביש השירות. בנוסף, נטען כי האופן ומיקום תמרור ה"עצור" הימני יוצר מצג כאילו הוא מכוון בכלל לרכבים היוצאים מאזור החניה המצוי בסמוך לשורת החנויות והחניות ממזרח לכביש השירות.  
על בסיס האמור לעיל נטען כי השילוט במקום הרלוונטי היה בניגוד לדין ולכן אין משמעות למודעותו, אי מודעותו, או רשלנותו בנדון, שכן הוא מחויב להשתמע לתמרור שהוצג כדין. המערער הפנה לסיפא של תקנה 22 (א) הקובעת כי ". . תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". 
 
פסק הדין, דברי השופט:
"לאחר שקילת טיעוני הצדדים, סבורני שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער. בחינת הנתונים שהובאו לעיל מעלה כי נפלו פגמים של ממש באופן בו הותקנו התמרורים, עד כי מודעותו של המערער בזמן אמת לעצם קיומו של השילוט (הבלתי תקין) אינה מעלה ואינה מורידה. 
"אכן, ס' 5 להנחיות (שכותרתו 'סטייה קלה') קובע 'סטייה קלה ממידותיו, צבעו, צורתו, אופן הצבתו או סימונו של תמרור, שאין בה כדי לשנות מתוכנו, לא תגרע מתוקפו', אך במקרה דנן אין מדובר ב'סטיה קלה' וסבורני כי המערער הרים את הנטל להראות ש'התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין'. ולכן יש לו 'הגנה טובה'.
"נבחן אפוא את השילוט שהוצב בצומת:
"ככל שהדברים נוגעים לתמרור ה'עצור' שהוצב בצד שמאל על גבי העמוד – לנוכח הגדרת תמרור זה, המסקנה הינה שהוא לא היה רלוונטי למערער וזאת משום הוראת הסיפא להגדרה הקובעת כי: 'הוצב התמרור בצד שמאל של הכביש כוחו יפה לגבי הפניה שמאלה ולגבי פניית פרסה לשמאל בלבד'. יוזכר, כי המערער בענייננו המשיך בנסיעה ישר, לא פנה שמאלה ולא ביצע פניית פרסה. אכן, ניתן לתמוה כיצד עומד תמרור ה'עצור' (התקף כאמור לעיל רק לפניה שמאלה כאשר הוא מותקן בצד שמאל) עם  תמרור 'אין פניה שמאלה' שהותקן מתחתיו – ועל כך אענה שאכן תמרור ה'עצור' מיותר במקום בו הותקן ועשוי אף להטעות. די היה בתמרור 'אין פניה שמאלה' שאוסר על נהגים לפנות, במיקום הרלוונטי, לכביש הראשי. 
"יכולה להישאל השאלה האם המערער לא היה אמור להישמע להוראת קו העצירה שהוצב בצמוד ובניצב לתמרור ה'עצור' בצד שמאל של הכביש. גם בהקשר זה התשובה הינה שהמערער לא היה אמור לעצור בקו העצירה, שכן הגדרת קו העצירה (תמרור 810) הינה: 'קו לבן לרוחב הנתיב: מיקום עצירת הרכב או בעל החיים, לפני הקן ובסמוך לו, כאשר יש חובת עצירה'. מכיוון שתמרור ה'עצור' השמאלי, כאמור לעיל, לא קבע חובת עצירה לרכב המערער, יוצא שגם קו העצירה שבסמוך אליו לא קבע חובת עצירה משל עצמו. 
"ניתן היה לסיים את פסק הדין בנקודה זו, שכן על פי עובדות כתב האישום המערער הואשם בכך שלא עצר 'לפני קו (ה)עצירה'', והראינו כי המערער לא היה מחויב לעצור בקו העצירה. 
"מעבר לנדרש אתייחס לסוגיית חובתו של המערער לעצור בסמוך לתמרור ה'עצור' הימני – לא בלי לבטים, סבורני כי גם בהקשר זה לא הוכח, ברמה הנדרשת בפלילים, כי חלה חובה על המערער לעצור בסמוך לתמרור זה. כאמור, תקנה 64 (ד) קובעת כי 'נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור. . '. השאלה בהקשר זה הינה האם ניתן לראות בשטח שלפני שלט ה'עצור' הימני (שנמצא כ-6 מטרים אחרי קו העצירה והמקום שאותו הגדירה המאשימה עצמה כתחילת הצומת) כ'צומת'. מדובר בקו אלכסוני דמיוני המחבר את שני שלטי ה'עצור' והגם שיש היגיון מסוים בהגדרתו כ'צומת', סבורני כי לא יהיה זה נכון לקבוע זאת במסגרת זו – הן משום שסוגיה זו לא התבררה בבית המשפט לתעבורה, והן משום שלא מן הנמנע כי באותו קו אלכסוני חוצים רכבים המבקשים לפנות מהכביש הראשי לכביש השירות. לכן, לא ניתן לראות בהכרח את אותו קו אלכסוני כתחילת ה"צומת" וכקו עצירה. 
"לא נעלמה מעיני כי החלטתי בדבר זיכויו של המערער נותנת, על פני הדברים, 'פרס' לטענות שניתן אולי לכנותן כ'מתחכמות'. ואולם, לא כך הוא הדבר והמסקנה ממקרה דנן צריכה להיות צופת פני העתיד (הקרוב) בכך שהרשות תתקן את הטעון תיקון וזאת כפי שציין - ובצדק  - בית המשפט לתעבורה בגזר דינו. עולה, על פני הדברים, כי הרצון 'לחסוך' בעמוד הביא להתקנת תמרור ה'עצור' הימני על גבי עמוד החשמל וכך נגרמו ההוראות הסותרות ואי הבהירות שתוארו בהרחבה לעיל. 
 
סוף דבר, אני מורה על קבלת הערעור ועל זיכוי המערער. 
 


 
 
משקל חורג במשאית
 
תיק רע"פ 5608/17, בבית המשפט העליון, לפני כבוד השופט ג' קרא' בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע בתיק עח 8476-07-17, שניתנה ביום 9.7.2017 על ידי כבוד השופט א' משניות.  ההחלטה ניתנה ב-17.7.12.
 
רקע והליכים קודמים
ביום 27.6.2017 ניתנה לנהג העובד בחברה לפינוי אשפה, הודעה על איסור שימוש ברכב לתקופה של 30 ימים, לאחר שנתפס כשהוא נוהג במשאית עם משקל חורג, שעלה ב-24% על המשקל המותר. בנוסף, קיבל הנהג הזמנה לדין וכתב אישום בגין עבירה על תקנה 85(א)(5)* לתקנות התעבורה. החברה והנהג הגישו לבית המשפט לתעבורה בקשה לביטול איסור השימוש ברכב. 
כאמור, בית משפט השלום לתעבורה דחה את הבקשה בקובעו כי סעיף 57א** לפקודת התעבורה אינו מחייב לזמן את בעל הרכב לפני השימוש בסמכות ודי במשלוח הודעה על איסור השימוש. בהעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, נבחנה טענת ההגנה של המבקשת כי עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה, הגנה הנתונה לבעל הרכב מכח סעיף 57ב(ב)(2)*** לפקודה, ונקבע כי אין די באמירה כללית של המבקשת לנהגיה, לרבות הנהג שנתפס כאן, לפיה אסור להעמיס ביתר על כלי הרכב שבבעלותה וכי היא זו שאחראית לפקח כי כלי הרכב שלה יעמדו בדרישות החוק. 
החברה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי וטענה, בין היתר, כי מינתה קצין בטיחות על מנת למנוע מקרים מסוג זה ולכן עומדת לה ההגנה שבפקודת התעבורה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות בקביעת בית המשפט לתעבורה כי המשיבה לא עשתה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. בית המשפט דחה גם את טענתה לביטול איסור השימוש בשל הפרת חובת השימוע. נקבע, כי המחוקק בחר שלא להורות על קיום שימוע במקרים של איסור שימוש ברכב בגין משקל חורג, להבדיל מהחלטה על שלילת רשיון נהיגה מכח סעיף 47 לפקודה.
 
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו: 
הלכה היא כי רשות לערעור נוסף תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית וכן בהתקיים אי-צדק מהותי או חשש לעיוות דין. הבקשה אינה עומדת באמת מידה זו.
טענת המבקשת בדבר הפרת חובת השימוע נדונה ונדחתה לגופה. כפי שנפסק, המחוקק קבע הסדר ייחודי למקרים של משקל חורג ברכב, המסמיך שוטר – ולאו דווקא קצין משטרה – להורות על איסור מידי של השימוש ברכב תוך הטלת חובה למתן הודעה לבעל הרכב על איסור השימוש וקביעת מנגנון ביקורת המקנה לקצין משטרה או לביהמ"ש סמכות לבטל את האיסור בהתקיים תנאים מסוימים. עיון בהצעת החוק מלמד כי הצורך בהסדר ייחודי נבע מרצון להילחם בתופעה של ריבוי תאונות הדרכים בהן מעורבים כלי רכב מסחריים הנושאים מטען עודף, בשל הסכנה הרבה הגלומה בהן.
נדחתה לגופה טענת המבקשת להעדר יכולת של חברה במעמדה ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 57ב לפקודת התעבורה. כפי שנקבע, אין די במתן הנחייה כללית לנהגים העובדים בשירות החברה להימנע מהעמסת יתר או במינוי קצין בטיחות ויש צורך בפעולה ממשית שתביא למניעת מקרים שכאלו. לא בכדי נחקק כלל המטיל אחריות וחובה על בעל הרכב – בין שהוא אדם פרטי ובין שהוא חברה – למניעת שימוש שיש בו כדי לסכן אחרים בכלי רכב, אשר מעצם טיבו הינו מכשיר רב עוצמה ששימוש בלתי זהיר בו עלול להביא לפגיעה קשה בנהגים ובעוברי אורח. כבעלת הרכב החברה היא בעלת השליטה והיכולת לא רק להנחות את נהגיה אלא גם לוודא כי אלו אכן שועים להוראותיה ומקפידים לבצען. 
 
* תקנה85(א)(5)
לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו ולא יניח לאחר להובילו כאמור, אלא אם מבנה הרכב על כל חלקיו ואבזריו מתאים להובלת המטען בבטיחות וכאשר המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלה על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רשיון הרכב והעומס על הסרנים לא יעלה על העומס המירבי שנקבע לפי תקנות אלה או בידי יצרן הרכב, לפי הנמוך יותר.
 
** סעיף 57א לפקודת התעבורה: איסור מנהלי על שימוש ברכב (עיקריו)
(א)(1) מצא שוטר, לאחר שקילתו של רכב מסחרי, כי הוביל אדם מטען ברכב כאשר משקלו הכולל של הרכב והמטען המובל בו עולה על המשקל הכולל המותר לפי רשיון הרכב, רשאי הוא למסור לנהג הודעה האוסרת את השימוש ברכב  לתקופה של 30 ימים.וליטול את רשיון הרכב.
(2) היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב...; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים וליטול את רישיון הרכב;
(3) הוראות סעיף קטן זה לא יחולו לגבי עבירות קנס.
 

*** 57ב(ב)(2): פניה לבית המשפט

בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).



 
 
בוטלה אשמה בעבירת חניה כי התמרור הוצב באופן לקוי ומטעה
 
תיק ח"נ 9297-09-16 בבית משפט לעניינים מקומיים בראשון לציון, בפני כב' השופט שמעון שטיין. החלטת בית המשפט ניתנה ב-26.6.17.
 
רקע :
ביום 24/2/16 ניתן לנאשם דו"ח בגין חניה על מדרכה סמוכה למכללה למינהל. נכון למועד המתואר בכתב האישום, אורכה של המדרכה האמורה היה כ- 17 מטרים. מספר חודשים קודם למועד המתואר בכתב האישום נערך שיפוץ בחניית המכללה. העובדה שהנאשם החנה את רכבו במקום המהווה מדרכה לפי כל דבר ועניין, אינה שנויה במחלוקת. 
הנאשם טוען כי יש להורות על ביטול כתב האישום בטענה של הגנה מן הצדק מאחר ועל המדרכה קיים סימון תמרור 820, (מעטפה), ומנגד אבני השפה של אותה המדרכה צבועות באדום לבן (תמרור 818). כאשר לטענתו, הסימון במקום סותר, לפיכך, טעה לחשוב כי ניתן להחנות על המדרכה, בסמוך לסימון המעטפה. 
 
עיריית ראשון לציון טוענת כי יש לדחות את הבקשה. 
 
טענות הנאשם:
במועד הרלוונטי, המדרכה שאורכה כ-17 מטרים חולקה לשניים: חלק שמאלי שארכו כ- 7 מטרים ועליו סימון בתמרור 820 (להלן: "האיקס הלבן") כששפת המדרכה מסומנת בתמרור 818 (להלן: "אדום לבן"). חלק ימני שאורכו כ- 10 מטרים כאשר אין עליו כל סימון ושפת המדרכה בו צבועה באפור, ועליו הועמד הרכב. 
לטענת הנאשם, על הכביש, בצמוד לשפת המדרכה, לכל אורכה, מסומן איקס לבן (להלן: "האיקס הגדול" או "האיקס על הכביש") שגם הוא הוצב בניגוד להנחיות, וזאת בנוסף לאיקס הלבן המסומן על המדרכה. 
הנאשם המבקש הפנה להנחיות המפקח הארצי על התחבורה וטען כי יש ללמוד כי הסימון אותו ביצעה המשיבה הינו בניגוד להנחיות והשילוט במקום מוצב באופן לקוי ומטעה. לטענתו, החלק השמאלי של המדרכה סומן באיקס, בניגוד לאמור בסעיף ד' להנחיות הקובע איסור מפורש על סימון איקס במקום שהחניה בו אסורה ממילא מכוח תקנה 72(א) האוסרת בין היתר על חניה על מדרכה. 
זאת ועוד, הרי שהדברים מקבלים משנה תוקף שעה שסעיף א' קובע שמטרת הסימון באיקס לבן היא סימון מקום אסור לחניה בת קטע ארוך יותר בו החניה מותרת. ובעניינו טוען המבקש, כי מקום אסור לחניה (החלק השמאלי) בתוך קטע ארוך יותר בו החניה מותרת (קרי בחלק הימני). דהיינו מכלל "הלאו" בחלק המסומן, אתה למד על "ההן" בחלק שלא סומן.
עוד מוסיף הנאשם וטוען כי בסמוך למרכזו של איקס הקטן המסומן על החלק השמאלי מוצב השלט הבא: "אין חניה פרט לרכב כיבוי והצלה". מכך ניתן להסיק שהאיסור להחנות על המדרכה חל אך ורק על 7 המטרים המסומנים באיקס האדום (בדומה לארכה של משאית כיבוי אש), בעוד שלגבי יתרת המדרכה, החניה מותרת. 
לטענת הנאשם, יש להתייחס לכך שגם האיקס הגדול המסומן על הכביש מוצב בניגוד מוחלט להנחיות. סעיף ד' להנחיות אוסר במפורש הצבת איקס לבן במקום שבו חניה או עצירה אסורים ממילא, וכך יוצא כי האיקס הגדול המצוי בחלקו על שפת מדרכה הצבועה באדום לבן מוצב גם הוא בניגוד להנחיות ותורם את חלקו לאי הבהירות, הבלבול ואף להטעיית האזרחים במקום. 
מכל האמור לעיל, טוען הנאשם, עולה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים כי השילוט במקום מוצב בצורה מטעה המנוגדת לחלוטין להנחיות. 
לטענת הנאשם, בשל העובדה כי הרכב החנה במקום אך ורק כתוצאה מן ההטעיה הנובעת מן השילוט הלקוי, הלא הוא מעשי ידיה של העירייה, מוצדק יהיה לבטל את כתב האישום. 
 
טענות העירייה:
דין טענות הנאשם להידחות. באשר לטענה בדבר הסימון המטעה, טוענת העירייה כי המבקש החנה את רכבו בחניון המכללה למנהל בראשון לציון, מדובר בחניון גדול עם מאות מקומות חנייה המסומנים בתמרור 819 סימון תא חנייה, לאורך תאי החנייה קיימת מדרכה ברורה, הנמצאת במפלס גבוה מהכביש, אבני השפה צבועות באדום לבן. 
במקום המדויק בו החנה המבקש קיים שער כניסה, כאשר האפשרות להיכנס לשער היא דרך המדרכה בלבד, לפיכך אבני השפה של המדרכה מונמכות מעט, המעטפה המסומנת במקום, מטרתה למנוע מנהגים לחשוב שמותר להחנות על המדרכה מאחר ואבני השפה מונמכות. 
העירייה מדגישה כי המבקש החנה את רכבו בצמוד לאותה המעטפה כאשר אבני השפה של המדרכה באותו המקום במפלס הגבוה מהכביש. 
עוד מוסיפה העירייה וטוענת כי נהג סביר שמגיע לחניון, בהכרח יבין כי המקום הנ"ל אסור בחניה, בייחוד ממקום בו במקום מוצבות מאות חניות מסומנות. לא זו אף זו, במקום לא מוצב תמרור המתיר חנייה על המדרכה, אלא מסומן תמרור 819 הקובע כי חנייה מותרת אך ורק בתוך תא החנייה ואף מצוין על גבי המסלול מפורשות: "... החניה במקום תהיה רק בתחומי השטח המסומן על פני הדרך". 
העירייה מוסיפה וטוענת כי במקרה שמדובר במדרכה החנייה תהיה מותרת רק אם יש בנוסף במקום תמרור המתיר חנייה על המדרכה. 
לטענת העירייה, העובדה כי מסומנת מעטפה על המדרכה אין בה בכדי להצדיק חנייה מחוץ למעטפה על המדרכה וכל נהג סביר יכול היה להבין זאת ללא ספק. 
 
דיון והכרעה, דברי השופט:
"לאחר עיון בבקשה ובתגובה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, מצאתי ליתן אמון מלא בדברי הנאשם לפיהם בעת שהחנה את רכבו במקום, סבר בתום לב כי מדובר במקום חניה מותר. עיקר טענות הנאשם עניינן כי יש מקום להורות על ביטול כתב האישום מקום בו הוראות התמרורים במקום הינן סותרות. 
עוד טוען הנאשם, כי הצבת התמרורים וסימונם על הכביש הינן בניגוד להנחיות. 
הנאשם, כאמור, הפנה את בית המשפט לתקנות המפקח הארצי על התחבורה, משנת 2014, שעניינן: "תקנות והנחיות להצבת תמרורים". עיון בקובץ ההנחיות מלמד כי בתת הפרק שעניינו "הצדקים לסימון" קיימים שני סעיפים שרלוונטיים לענייננו: 
סעיף א' – "סימון מקום אסור לחניה –בתוך קטע ארוך יותר אשר החניה בו מותרת..".
סעיף ד' – "ככלל, אין לסמן סימון זה במקומות שבהם החניה ו/או העצירה האסורים ממילא, באמצעות תמרורים 432, 433 או 818 או במקומות שפורטו בתקנה 72(א)".
לפיכך יש ממש בטענת הנאשם כי השילוט במקום מוצב באופן לקוי ומטעה, הנוגד את ההנחיות. עוד אני מקבל את טענת המבקש שלפיה, כעולה מסעיף א' מטרת הסימון באיקס לבן היא סימון מקום אסור לחניה בת קטע ארוך יותר בו החניה מותרת.
עיון בתמונות אותן הציגה העירייה לבית המשפט מגביר את אי הבהירות ומאפשר לבית המשפט להבין מדוע טעה המבקש לחשוב כי ניתן להחנות על המדרכה. 
על העירייה לפעול על פי ההנחיות, הגם שרשות מנהלית אינה מחויבת להנחיות, עליה להראות טעם משכנע לסטייה מההנחיות. 
אשר על כן, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולפיכך אני מורה על ביטול כתב האישום בעניינו של המבקש."


 

מונית המסיעה נכה אינה רכב נכה
ערעור  עפ"א 18296-03-17 בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים, לפני כבוד השופטת מרים סוקולוב. פסק הדין ניתן ב-15 מאי 2017.
 
נהג מונית החנה את רכבו בסמוך לאבן שפה המסומנת אדום לבן. בעקבות כך נרשמה לחובתו הודעת תשלום קנס על סך 250 ש"ח. הנהג ביקש להישפט ובמועד הדיון טען כי רכבו משמש להסעת נכים וכי במועד נשוא דו"ח החניה, הגיע למקום על מנת לאסוף נכה בכסא גלגלים. לדבריו, הוא עזב את רכבו למשך דקות מספר על מנת לסייע לנוסעת הנכה להגיע לרכב. 
 
בית משפט לתעבורה, שעל פסק דינו ערערה המדינה, קבע כדלקמן: 
מאחר שמדובר ברכב הסעה בשכר לנכים, אין מקום להחמיר עם נהג רכב הסעה לנכים יותר מאשר עם נהג מונית רגילה, אשר נהגה היה רשאי לעצור במקום לצורך איסוף נוסע או הורדתו.
יוער כי חוק חנייה לנכים מתייחס לאדם עם מוגבלות שיש ברשותו רכב משלו, ואיננו מתייחס לאנשים עם מוגבלות אשר נזקקים לשירותי הסעה בשכר. 
מסקנתו של בית משפט לתעבורה הייתה כי מעשהו של המשיב "מהווה סטייה קלה בבחינת זוטי דברים", וקבע כי למרות שלשון סעיף 76(ב) לתקנות התעבורה מתייחס למונית ולא לרכב הסעה לאנשים עם מוגבלות, יש להחילו גם על רכב הסעה בשכר המיועד לאנשים עם מוגבלות בנסיבות דומות.
לדברי שופט התעבורה, במקרה דנן, אין לומר כי עצירה למשך 2, 3 דקות, לצורך סיוע לנכה בהגעה לרכב, מהווה סטייה ניכרת מהדרוש לשם מילוי ייעודו של רכב הסעות לנכים. 
עוד קבע בית המשפט לתעבורה כי חיוב בדין של המסיע בשכר אדם עם מוגבלות, עלול ליצור הפלייה בין אנשים עם מוגבלויות שהם בעלי כלי רכב פרטיים ויש להם תגי חניה לנכים, לבין אותם נכים המסתייעים ברכבי הסעה מיוחדים. 
 
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה ופסק:
1. טעה בית המשפט לתעבורה בהרחיבו את הוראות תקנה 76(ב) לתקנות התעבורה, שמתייחס רק למוניות והחילם גם על רכבי הסעה בשכר לנכים. כל עוד לא נעשה שינוי חקיקתי, יש לפעול בהתאם לחוק ואין זה תפקידו של בית משפט לסטות מהאיזונים שנקבעו על ידי המחוקק. 
 
2. ההיתר הקבוע בתקנה 76(ב) אינו כולל המתנה לנוסע, ובוודאי שאינו כולל הובלת הנכה ליעדו. התקנה דנן, מתירה לנהג מונית לעצור בתחום "אין עצירה", לצורך הורדה או איסוף נוסע ותו לא.
 
3. אכיפת החוק ככתבו וכלשונו, חשובה לצורך שמירה על הסדר הציבורי. קביעת בית משפט לתעבורה בנוגע לפרשנות המרחיבה של תקנה 76(ב) לתקנות התעבורה, תגרום לכך שכלי רכב ללא תו נכה, לרבות רכבים פרטיים, יחנו במקומות אסורים בכל רחבי העיר ויוכלו לטעון כי המתינו או הובילו נוסע בעל מוגבלות וכך תגרם אנדרלמוסיה והפרעה משמעותית בתנועה.
 
לאור כל האמור לעיל, נתקבל הערעור, ובוטל את פסק דינו של בית משפט לתעבורה ונהג המונית הורשע. 
בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שפורטו לעיל בהרחבה, הופחת במידה ניכרת הקנס המקורי שהוא  250 ₪ לקנס בסך 75 ₪.


 
 
חובת הנוסע בתאונה
 
ת"פ 26121-05-16 בית משפט השלום לתעברה בתל אביב – יפו בפני כב' השופט עידו דרויאן. הכרעת הדין ניתנה ב-8.3.17.
 
רקע ועובדות שאינן במחלוקת:
ביום 2.3.15 נטל הקטין ל.א. את רכבו של אחיו, ללא רשות ומבלי שהיה מורשה לנהוג, ובשעות הערב או הלילה הצטרפו אליו מכרים – הנאשם ושני קטינים נוספים – לנסיעה מעיר מגוריהם טבריה לעיר בני-ברק.
בתאריך 4.3.15, בשעה 04:20 לערך, נהג ל.א. ברכב בדרום תל-אביב, כשהנאשם יושב במושב האחורי, מאחורי מושב הנוסע. הרכב עמד ברמזור אדום, ושוטרים שהיו בניידת סמוכה הורו לל.א. לעצור לבדיקה.
ל.א. התעלם מהוראת השוטרים והחל לנסוע בניגוד לכיוון התנועה, באופן פרוע ומסוכן, כשהניידת דולקת בעקבות הרכב. בצומת הרחובות בגין והגדוד העברי איבד ל.א. שליטה על הרכב, עלה על אי-תנועה ופגע בתמרור. ל.א. המשיך בנסיעתו הפרועה בניגוד לכיוון התנועה, וכך עד צומת הרחובות הר-ציון ולוינסקי (מרחק הנסיעה מתחילת המרדף ועד לתאונה הוא 1.1 קילומטר).
כשהגיע הרכב לצומת הנ"ל, פגע חזיתית ובעוצמה באדם שהיה רכוב על אופניו והמתין בצומת לאור ירוק. הנפגע הוטח על השמשה הקדמית של הרכב שהתנפצה, ועוד נותר מוטל על מכסה המנוע, כשל.א. ממשיך בנסיעתו מספר מטרים, עד שסטה לפתע שמאלה, הנפגע הושלך לכביש, והרכב התנגש בעץ.
משעצר כך הרכב, יצאו הנוסעים ממנו ונמלטו בריצה, בעוד הנפגע מוטל על הכביש. לאחר מרדפים רגליים, נעצרו הנוסעים על-ידי שוטרים.
לנפגע נגרמו חבלות ופציעות רבות, שעיקרן שבר מורכב ברגלו, שהצריך אשפוז וניתוח.
ל.א. עומד לדין בנפרד בגין עבירות של הפקרה לאחר פגיעה.
 
כתב האישום 
הואשם הנאשם בעבירות הבאות, בגין אירוע מיום 4.5.16:
א. הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, לפי סעיף 64א1 לפקודת התעבורה;
ב. הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
 
המיוחס לנאשם בכתב האישום:
1. הנאשם נמלט מהמקום בריצה, אף שהיה מודע לפגיעה הקשה בנפגע, וכך הפר את חובתו להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה.
2. הנאשם נמלט כאמור עד שנעצר בידי שוטר שרדף אחריו, ובכך הפריע לשוטר במילוי תפקידו.
 
טענות ההגנה:
ההגנה מסכימה לעיקרו של התיאור העובדתי שהוא לעיל, אך טוענת טענות עובדתיות אלה:
1. הנאשם אמנם נמלט מהרכב, אך היה זה מחמת חששו להתלקחות הרכב;
2. הנאשם עצר מרצונו לאחר שניות ספורות של מנוסה, מששמע את השוטר קורא לו לעצור. כך, כופרת ההגנה בטענה שהנאשם נלכד על-ידי שוטר במהלך מרדף;
3. למעשה, לא היה סיפק ביד הנאשם להתעשת ולהזעיק עזרה, משחלף זמן קצר מאוד בין הפגיעה למעצרו, מה גם שלא היה בחזקתו טלפון ובזירה היו כבר שוטרים;
עוד טוענת ההגנה למשמעות המשפטית של התנהגות הנאשם, שאינה עולה כדי עבירה של הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה:
1. החובה המוטלת בחוק היא רק להתקשר לגופי ההצלה, ולא לעצור ולהמתין (בשונה מחובתו של נהג, לאחר פגיעה);
2. המצב העובדתי – כשהנאשם נעצר זמן כה-קצר לאחר הפגיעה – שולל למעשה את התגבשות היסוד העובדתי של הימנעות מלהתקשר;
3. נוכחות השוטרים במקום ייתרה את חובת ההתקשרות לגופי ההצלה;
 
גרסת הנאשם:
כבר בהודעתו הראשונה מיום האירוע בשעה 11:25 [ת/1] מסר הנאשם את עיקרי גרסתו, לפיה ישן ברכב עד שהתעורר לפתע, מצא עצמו ברכב הדוהר, החל לצעוק לנהג שיעצור, שמע וראה את הפגיעה בנפגע, ואז הרכב נתקע בעץ. הנאשם יצא מהרכב כי נחבט בפניו במושב שלפניו והחל לרוץ "כי נלחצתי". הנאשם עצר כששמע את השוטר קורא לו לעצור;
בהודעתו השנייה, כשעה לאחר הראשונה, חזר הנאשם על דבריו והרחיב כי הגורם להתעוררותו הייתה הפגיעה הראשונה בתמרור. הנאשם יצא מהרכב, ראה את הנפגע מוטל על הכביש והחל לרוץ "ריצה קטלנית, לא ראיתי בעיניים". לשאלה מדוע נבהל וברח, השיב הנאשם ש"מהמהירות של הנסיעה, למה הוא לא עוצר, ומכל האירוע הזה גם שנתקענו בעץ". לשאלת החוקר, "ומזה שנתקעתם בבן אדם?" השיב הנאשם "מזה הכי נלחצתי";
בהודעתו השלישית, כ-10 שעות אחרי התאונה, הוסיף הנאשם ואמר שנרדם כי היה עייף והוא גם מעשן חשיש. הנאשם נשאל מפורשות ומוסר שראה את הנפגע מוטל על הכביש וזז, מיד כשיצא מהרכב, ואז החל לרוץ "מהלחץ". כששמע את השוטר צועק, "אז הבנתי שקרה משהו" ולכן עצר וניגש לשוטר. הנאשם הוסיף ותהה כיצד יכול היה לעזור לנאשם ואמר "איך אני אקרא לאמבולנס, אין לי פלאפון, אז כולי בבהלה והתחלתי לרוץ";
 
דיון ומסקנות עובדתיות:
1. באשר לסיבת הימלטותו של הנאשם מהרכב: גרסת החשש מהתלקחות הרכב עלתה בשלב מאוחר מאוד, רק בשלב החקירה הנגדית בעדותו של הנאשם, ואף-זאת כבדרך-אגב. הנאשם גם לא עצר במרחק בטוח מהרכב. השופט דחה טענה זו, וקבע כי הנאשם נמלט מהרכב כי נבהל מתוצאות נהיגתו הפרועה של הנהג, כפי שחזר ואמר בכל הזדמנות. הנאשם ידע וחש שחבריו והוא "עושים משהו לא בסדר".
2. באשר לסיבת עצירתו של הנאשם במרוצתו: גרסת הנאשם, לפיה עצר מרצונו כששמע את השוטר ואף החל ללכת לקראתו, סותרת את תיאורו המפורט של השוטר בדו"ח שערך ובעדותו. תמיכה עקיפה לדברי השוטר ניתן למצוא בדברי הנאשם עצמו, שמסר שהשוטר "כעס עלי ואמר שאם אברח הוא ירה בי" – דברים אלו מתיישבים עם ניסיון בריחה שסוכל על-ידי השוטר, ולא עם טענת הנאשם לציות לשוטר. השופט דחה את טענת הנאשם, וקבע על-סמך דברי השוטר, כי הנאשם נמלט עד שנחסם על-ידי אזרחים, נאלץ לעמוד, ונלכד.
3. באשר למשמעות העובדתית של הזמן הקצר שחלף בין עצירתו הסופית של הרכב לבין לכידת הנאשם: מהנסיבות ומהמסקנות לעיל מובהר כי הנאשם לא התכוון כלל להזעיק את גופי ההצלה, וכל מעייניו היו נתונים לטובתו האישית-אנוכית, שבאותו רגע סבר כי היא מצדיקה את בריחתו מהמקום. הנאשם גם לא התעכב כדי לברר האם השוטרים במקום הבחינו בנפגע, על-פניו חלף במרוצתו ללא נקיפות מצפון. האירוע ארע במרכזה של עיר, כשאנשים נוספים מצויים בסביבה, אך הנאשם לא עצר ולו לרגע כדי לברר אפשרות של התקשרות לגופי ההצלה, ולו באמצעות אחר, או על-דרך פנייה לשוטרים במקום – ומה קל מזה. 
4. השופט קבע כי הוכח שהנאשם ברח מהרכב מחמת בהלה, שמקורותיה בהבנת הפסול שבמעשי הנהג, תחושת אשמה בגין מעשים אלו, ותחושת אשמה וחשש בגין התוצאה והשלכותיה; הנאשם נמלט, לא שעה לקריאות השוטר שדלק אחריו, ולא עצר אלא משנחסמה דרכו והא נאלץ לעצור; בשום שלב לא התכוון הנאשם התקשר לגופי ההצלה, או למצער לברר אם השוטרים ערים למצבו של הנפגע כמי שמוטל על הקרקע ומדמם.
 
דיון ומסקנות משפטיות – חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה:
סעיף 64א1 לפקודת התעבורה קובע את חובתו של נוסע ברכב :
נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה...
 
סעיף זה מחייב את נהגו של רכב, המעורב בתאונה, בחובה כפולה:
1. החובה לעצור, כדי לעמוד על תוצאות התאונה; 
2. החובה להזעיק עזרה, שהנה חובה מוגברת, הכוללת "להושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, להזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, להמתין ליד הנפגע עד להגעתם, לדאוג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו ולהגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על פי הכשרתו";
עיון בלשון הפקודה מבהיר מייד, כי חובתו של הנוסע מצומצמת מאוד, בטיבה ובהיקפה, מחובתו של הנהג: החובה לעצור אינה חלה כלל על הנוסע (שממילא אינו שולט ברכב, אחרת היה 'נהג' ולא 'נוסע'); והחובה להזעיק עזרה שונה מהותית, בהיותה מצומצמת להתקשרות לגופי הצלה בהקדם האפשרי, אם הנהג לא עשה זאת.
הגיון הדברים ברור, לפי שרטוטם של מעגלי-היקף של אחריות-בכוח וקרבה פיזית לאירוע ולתוצאותיו. 
הנהג הוא גם אחראי-בכוח לתוצאות וגם מצוי בקרבה לאירוע, ולכן מוצדק לחייבו הן בעצירה ובזמינות לגופים חוקרים והן בווידוא הגעתה של עזרה נחוצה מגופי הצלה;
הנוסע איננו אחראי-בכוח לתוצאות אך מצוי בקרבה לאירוע (ולעתים יש לו יכולת להשפיע על התנהגות הנהג לאחר התאונה), ולכן חובתו איננה כוללת עצירה וזמינות לחקירה אלא רק הזעקת גופי הצלה. גם עונשו, היה והפר חובתו המצומצמת, עד מחצית מעונשו של נהג;
עובר-אורח איננו אחראי-בכוח לתוצאות, אך אם מצוי הוא בקרבה לאירוע – קמה עליו חובה לסייע לְנפגע שמצוי סכנה חמורה ומידית, כשחובה זו יכול ותתמצה בהזעקת גופי הצלה. היה והפר חובתו המצומצמת, יהא עונשו קנס בלבד, לפי חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998;
 
ההגנה מציעה-למעשה לראות גם בחובה מצומצמת זו נטל שאין להטילו על הנאשם, כאדם, ואין לבוא עמו חשבון על ציותו לנטייה טבעית שבבהלה מידית. 
אך הממצאים העובדתיים מחייבים את המסקנה שהנאשם הפר את חובתו זו, מתוך העדפה פסולה-מוסרית ואסורה-פלילית של טובתו האישית, הגם שבקלות וללא טרחה או סיכון יכול היה לעשות את הנדרש, שאמור להיות גם מובן-מאליו.
 
דיון ומסקנות משפטיות – הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו:
משנמצא כי הנאשם ברח מהשוטר על-אף קריאותיו של השוטר, ועצר בעל-כורחו משנחסמה דרכו וכך נלכד על-ידי השוטר שנאלץ לדלוק אחריו, ממילא הוכח כי הנאשם הפריע לשוטרים בשעת מילוי תפקידם.
 
סוף-דבר, הנאשם הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:
א. הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, לפי סעיף 64א1 לפקודת התעבורה;
ב. הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
 


 
 
ניצני אכיפת החוק על אופניים חשמליים
 
תת"ע 5689-01-16 בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב – יפו בפני כב' השופט  עופר נהרי. הכרעת הדין ניתנה 12 בפברואר 2017.
 
כלפי הנאשם נרשמה הודעת תשלום קנס -  ולכשביקש להישפט – הזמנה לדין וכתב אישום  –  אשר בה נטען כי הוא רכב על אופניים על מדרכה ברחוב  ז'בוטינסקי ברמת גן  שלא לשם חציית המדרכה כדי להכנס לחצרים או לצאת מהם ובניגוד לתקנה 38(א) לתקנות התעבורה. 
---------------------------------------------
תקנה 38(א): לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך מסוים, אלא לשם חצייתה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם.
---------------------------------------------
הנאשם, באמצעות בא כוחו, ציין בתשובה לכתב האישום כי הוא " כופר בעבירה". 
במהלך הדיון בבית המשפט נשאל הנאשם והשיב:
שאלה: אתה מסכים שנסעת על המדרכה?
תשובה: כן. 
בין היתר טען הנאשם להגנתו כי מצא שהרכיבה על הכביש מסוכנת.
שאלה: מה אותו קטע דרך שראית אותו כמסוכן על הכביש לנסוע על האופניים מבחינת אורכו בדרך לרכבת? 
תשובה: יש שם שני קטעי כביש, אחד כמו 300 מטר, שניהם 300 מטר, אולי קצת יותר. 
שאלה: אם שקלת בקטעים אלה, להסיע את האופניים שלך אגב הובלתם ביד,    ללא נסיעה?
תשובה: לא שקלתי.  אני חייב לומר שכוון שהשוטרים הקודמים לא עצרו אותי אז היה לי רושם שזה בסדר.  
שאלה: היום אתה ברושם אחר? 
תשובה: כן. היום ברור לי שאסור לרכב עם אופניים על המדרכה". 
 
מהכרעת הדין:
"...עובדתית , בניתוחו של אירוע זה , יש אם כך ראשית מקום לומר כי הנאשם רכב על אופניים על מדרכה וגם עשה כן שלא לשם חציה או כניסה או יציאה מחצרים. 
הנאשם , לדבריו שלו, רכב על אופניים על המדרכה המדוברת כדי לנוע מערבה לכיוון תחנת רכבת ,וזאת, לדבריו, במהלך מגמת פניו להגיע מביתו ברמת גן לתחנת רכבת מרכז בת"א. 
וכאן יש לשאול לטעמי שאלה פשוטה : האם המחוקק התיר רכיבת אופניים על מדרכות? 
ככל שהדבר מצריך בציבור תזכורת, התשובה לכך מצויה תקנה 129(א) לתקנות התעבורה." 
---------------------------------------------
תקנה 129(א): לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להוביל אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל. 
---------------------------------------------
"ההגנה מבקשת למעשה שבית המשפט זה יכריע בניגוד לדבר המחוקק, אך אין סמכותו של בית המשפט לעשות כן, וממילא גם אין הצדקה לעשות כן.
המדרכות הן להולכי הרגל. כשם שמעבר חציה הוא מבצרם של הולכי הרגל, כך גם, ולבטח במידה לא פתוחה, המדרכות הן מבצרם של הולכי הרגל. אין להפקיע מהולכי הרגל את המדרכות. 
על מדרכות מצויים ושקועים בעניניהם, בסידוריהם, בהתרוצצתם ובהליכתם, ילדים, גברים, נשים, קשישים, עגלות ובהן תינוקות ופעוטות ועוד ועוד.     
כלום ראוי להתיר לסכן אזרחים אלה בפגיעה אגב נסיעה של רוכבי אופניים על מדרכות? כלום ראוי אפילו רק להפר את שלוות נפשם כשהם מצויים ועוסקים לגיטימית בעניניהם על מדרכות? אינני סבור כך. 
ובתגובה לטענות ההגנה בתיק זה אף אוסיף ואומר כי גם אינני סבור, בכל הכבוד, כי יש מקום ליצירת 'מדרון חלקלק' שבו נשאיר לכל רוכב אופניים בישראל להכריע ולקבוע על אתר מהי אותה מדרכה מבחינת רוחבה או כמות הולכי הרגל עליה ברגע נתון, או בקירבה לגן ילדים, בית ספר, מרכז עסקי, בעת אבות וכיוצ"ב קריטריונים, האם מותר לו לרכב על מדרכה ספציפית או שמא לא, האם מותר לו אך בקטע נתון או שמא רק בקטע אחר. 
צר לי, אך לשיטתי אין להשאיר עניין שכזה לשיקול דעתם של רוכבי האופניים בישראל ולמעשה , כאמור, אף אין בידי כמובן סמכות לשנות מדברו המפורש והחד משמעי של המחוקק. 
לא בכדי ביקש המחוקק להגן על הולכי רגל מפגיעה בהם על מדרכות. 
יתרה מכך - המחוקק גם נתן פתרון לרוכבי אופניים מקום שהם רוצים בכל זאת להתקדם עם אופניהם על מדרכה וזאת לעשות כן כאשר הם מובילים, כהולכי רגל, את האופניים על המדרכה וזאת אם אין בכך הפרעה להולכי רגל. 
יכול אני להבין את רצונו של הנאשם שלא לסכן את עצמו ולא לנוע ברכיבה עם אופניו בתוך

חדשות

  • הנחה של 1,500 שקלים באגרת הרישוי לרכב עם מערכת בטיחות

    החל מ-25.9.17 ניתן לקבל הנחה בגובה של 1,500 שקלים באגרת הרישוי השנתית, לכלי רכב שיותקנו בו מערכות בטיחות מצילות חיים.

    קראו עוד...

    המרה קלה של רישיון הנהיגה

    עולים חדשים, תושבים חוזרים ושוהים חוקיים אחרים המחזיקים ברישיון נהיגה תקף במדינת המוצא שלהם עם וותק של חמש שנים לפחות, רשאים מעתה לקבל רישיון נהיגה ישראלי...

    קראו עוד...

    חובת המוסך להשתמש בחלפים שמספק לו הלקוח

    תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (סירוב לתת שירות), פורסמו ב-27.8.17 ותחילתן ב-27.9.17, קובעות כי על מוסך לבצע פעולות ברכב תוך שימוש במוצר תעבורה (חלפים) שסיפק הלקוח.

    קראו עוד...

    הנפקת רישיונות רכב בסניפי הדואר

    החל מיום ראשון הקרוב, 20 באוגוסט 2017 ניתן יהיה להנפיק רישיונות רכב גם בסניפי דואר ישראל ברחבי הארץ. זאת, במסגרת הרחבת שיתוף הפעולה בין משרד התחבורה לדואר ישראל.

    קראו עוד...

    חדשות בעניין רישיונות נהיגה

    תיקונים אחדים הנוגעים לתוקפם של רישיונות נהיגה לזרים, המרת רישיונות נהיגה ובדיקות ראיה לבני 40 פורסמו ב-9.8.17

    קראו עוד...

    מחיר מרבי למערכת בטיחות 2,100 ש"ח

    משרד התחבורה קבע סכום מירבי של 2,100 שקלים, שיבואני המערכות יוכלו לגבות עבור התקנתן בכלי הרכב. יחד עם ההנחות שמעניקות חלק מחברות הביטוח, יזכה בעל הרכב להחזר מלא עבור התקנת המערכות.

    קראו עוד...

    רישיון נהיגה ללא חידוש עד סף זקנה

    בתכנית משרד התחבורה להעניק רישיון נהיגה לרכב פרטי ואופנוע עד גיל 70 ללא חידוש. מגיל 70 יידרשו בדיקות תקופתיות כנהוג היום.

    קראו עוד...

    לוחיות רישוי בנות 8 ספרות

    החל ב-9.7.17 ישראל עוברת ללוחית רישוי בת 8 ספרות. כל רכב חדש שיעלה על הכביש יקבל לוחית רישוי בת 8 ספרות, במקום 7 ספרות כיום.

    קראו עוד...

    שינויים והוספות לנקודות בעבירות תעבורה

    השינויים פורסמו ב-5 ביוני 2017, וייכנסו לתוקף ב-5 בינואר 2018. היכנסו לרשימה המעודכנת:

    קראו עוד...

    גושפנקא לשימושים בשול הדרך

    תקנה 33(ג) מתירה למי שלומד נהיגה או משתלם בנהיגה, כשהוא מלווה במורה נהיגה, לסטות לשול הדרך ולחזור לכביש על פי הוראת מורה הנהיגה. עתה נוספו עוד שתי הרשאות לנהיגה (או מעבר) בשול הדרך.

    קראו עוד...

    חדשות בתקנות:

    ב-28.2.17 פורסמו תקנות חדשות: 1. הגדרת יחידת הינע חיצונית לכיסא גלגלים; 2. רכב זעיר; 3. חובת מערכת התרעה על השארת ילדים ברכב להסעת תלמידים.

    קראו עוד...

    החלפת לוחית זיהוי ללא תשלום

    עקב סערה זוטא שהתעוררה ברשתות החברתיות, אנו מבקשים להזכיר ולהדגיש: הוראת נוהל מס' 31 של אגף הרכב ושרותי תחזוקה מורה למכוני הרישוי להחליף לוחית זיהוי שאינה תקינה בחדשה ללא תשלום.

    קראו עוד...